אלכסנדריה . פעם היה רחוב נבי דניאל מרכז העיר הקוסמופוליטית הזאת. עברו כאן אנשים הקורים במיוחד, לבושים בבגדים הכל המינים, הצבעים והדתות. הם עשו את דרכם מהטיילת שעל הים, דרך הכיכר המרכזית על שם סעד זג'לול, פנימה לתוך העיר. בדרך חלפו על פני החזיתות המפוארות של רבי הקומות של אותה תקופה, בני ארבע וחמש קומות.

 

 

במרחק כמה עשרות מטרים מהרחוב, בית מספר 69, שוכן מאחורי שער כבד בית הכנסת המרכזי והמפואר של קהילת יהודי אלכסנדריה, על שם אליהו הנביא. בנייתו הושלמה בשנת 1884, ומראהו דומה מאוד לזה של כנסיות אירופאיות מאותה תקופה. כל הכיסאות במקום היו "מכורים", כלומר שמורים למתפללים ששילמו דמי חבר לקהילה. מהבמה ועד לשורה האחרונה מעוטרים עשרות המושבים בחלל הענק בלוחיות מתכת עם שמות הבעלים.

 

 

מגוון השמות אדיר:יהודים ממוצא אשכנזי ישבו כאן פעם ליד בני ערב. יהודים מכל רחבי העולם, מקומיים וזרים, דוברי ערבית וצרפתית, גדשו את האולם בחגים. בת הקהילה, נאנדה חגאר, זוכרת שגם בעזרת הנשים שמקומה השנייה אי אפשר היה לתפוס מקום: "אמא שלי אמרה לי, כשהיינו באים בחגים, שחייבים לשלם כי אחרת לא יהיה לנו מקום", סיפרה. בשיאה מנתה הקהילה היהודית 35 אלף איש, שהיו כשתי חמישיות מאוכלוסיית העיר.

 

 

 

היום הקהילה מורכבת מ-23 אנשים. עשרים נשים, שלולה גברים. המבוגר שבשלושה, בן כ-90, הוא יו"ר הקהילה, הד"ר מקס סלאמה. סגנו הוא בן גאון, גרוש ללא ילדים, בן 53. עשרים הנשים מבקרות לעיתים הקהילה. חלקן נשואות למוסלמים, אחרות אלמנות. הילדים של כולן היגרו או שאינם רואים עצמם כחלק מהקהילה היהודית. את ראש השנה מתכננים הנוכחים לחגוג יחד בארוחת דגים ותפוח בדבש בבית הכנסת. הרופא של נאצר חגאר, כמו גם חברת הקהילה לולי סעד שביקרה בשבוע שעבר בבית הכנסת, הן מהצעירות שבנשות שקהילה. הן לא נשאלו לגילן המדויק אך דומה שהוא עבר את ה-70. אפשר היה לדמיין אותן, בשערן העשוי ובחליפותיהן, מתגוררות בכל עיר באירופה- או לחילופין, בקהילות יוצאי מצרים בארץ. שיחותיהן עם האורחים מתנהלות במגוון של פות. האנגלית שבפי חגאר אטית אך מדויקת, הערבית המצרית מתגלגלת, והצרפתית נהגית במבטא גאה. חגאר שומרת על חיוניות.היא מפגינה שליטה מלאה ברזה התקשורת, משליחת הודעות טקסט קצרות בטלפון הנייד ועד שימוש בתוכנת הסקייפ. "מה שם המשתמש שלך?", היא שואלת בשעת פרידה.

 

 

אבל חגאר וסעד מייצגות דור הולך ונעלם. ההורים והסבים של שתיהן הגיעו לכאן במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 מאירופה וממדינות האזור. העיר פרחה, ורבים היגרו לכאן. באמצע המאה השתנה המצב: הקמת מדינת ישראל יצרה מתיחות מתמדת בין בני הקהילה לבין המשטר, שנטל חלק במלחמת העצמאות בניסיון למנוע את הקמתה של מדינת היהודים. כמה שנים לאחר מכן, ב- 1056, הוביל נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר צעדים של הלאמת רכוש ושלילת אזרחות היהודים. לפי הערכות, רק 5% מבני הקהילה הצליחו לשמור על אזרחותם המצרית. באלכסנדריה מצאו עצמם רבים ללא נכסיהם, והם נאלצו לעזוב את המדינה. אומרים שיו"ר הקהילה, הד"ר סלאמה, היה רופא השיניים של משפחתו של נאצר.

 

בשבוע שעבר הוא קיבל משלחת אורחים במשרדו הצנוע, וסגנו, בן באון, הגיש לנוכחים כיבוד קל. מעל כולם התנוססה תמונה של נשיא מצרים, חוסני מובארק, בצעירותו. בקהילה קיוו שבחגים יושלם מניין מתפללים, הג'וינט נרתם לסייע, וביום חמישי ביקרו באלכסנדריה נציג הארגון יחד עם ראש הקהילה היהודית של קהיר, כרמן וינשטין, בראש המשלחת הקטנה עמד שגריר ישראל במצרים, שלום כהן, ואליו הצטרף הקונסול הכללי אלי ענתבי.השיחה במרדו של ד"ר סלאמה התנהלה בצרפתית. "באתי להגיד שנה טובה בשם ממשלת ישראל", אמר כהן. ענתבי, הקונסול, הבטיח להגיע לתפילת יום כיפור בבית הכנסת. עם בואו עימוד מניין הגברים היהודים בחד על ארבעה. מה יהיה בשנה הבאה? "רק אלוהים יודע".

 

 

במהלך הפגישה מראה גאון לאורחים את אלבום התמונות של בתי הכנסת הישנים בעיר. "זה היום מסגד, זה היום כנסייה. זה משמש כבית ספר", הוא מפטיר ביובש, מבלי להסגיר רגשות. בעיר היו כ-18 בתי תפילה יהודיים. היום נשארו שניים: אליהו הנביא ועוד אחד שסגור תמידית. בארון הקודש של השני מרוכזים 57 ספרי תורה, שהם, בעיני השלטונות, "מורשת מצרית", ולפיכך אין אפשרות להוציאם מהמדינה אלא באישור השלטון. מספרים שרק שניים- משה דיין ודוד ליו – הוציאו מכאן ספרים, באישור מגבוה.

 

 

בתוך משרדי הקהילה של אלכסנדריה שרידים לעבר מפואר . בפתח בית הדין הרבני כתובת גדולה בעברית- "בית דין הצדק יב"ץ ב'נא אמון' יע"א". מתחתיה, בערבית ובצרפתית, "בית הדין הרבני של אלכסנדריה". "נא אמון" הוא השם התנ"כי של בירת מצרים הקדומה. היא ככל הנראה שכנה במצרים עלית, אבל לדברי גאון, לפני כמה דורות הוחלט להשאיל את השם לאלכסנדריה.

 

 

הריהוט בחדר בית הדין פשוט. נותרו כאן כמה שולחנות רחבים המכבדים את המתדיינים. אפשר רק לדמיין את הדיונים שהתקיימו כאן, את הדי הצרפתית ששימשה כאן כשפת השיחה. אבל שנים רבות לא התקיים כאן כל דיון, והשולחנות העלו שכבת אבק עבה. מעל במה המופרדת מהאולם ישבו פעם שלולה שופטים, עטויי גלימות הדורות, וחרצו גורלות. דלת חיברה את הבמה למשרדו של הרב הראשי השוכן בסמוך. העדות שנותרה לחשיבות המקום היא החשיבות העצמית של דיוקנות הרבנים הראשיים שכיהנו כאן, הניבטים מהקירות.

 

 

לקהילה הייתה מידה מסוימת של עצמאות ברישומים האזרחיים. בסמוך לבית הדין, מאחורי דלתות הנעולות בפני זרים אך לא בפני החברים, נמצאים ספרי הקהילה. כאן רשומים כל הלידות, המיתות, הבריתות ומועדי הנישואים והגירושים של בני הקהילה, בכתב עברי. הדפים המצהיבים מעידים על חיי קהילה תוססים.

 

 

אחרוני בני הקהילה עדיין מקבלים טלפונים מרחבי העולם, מאנשים שמחפשים את עברם.מי שאינו יכול לחפש בספרי הרישום לבדו נעזר בדוברי העברית המעטים שבסביבה. בשבוע שעבר חיפש את פרטיו יליד העיר לשעבר. 3 באוקטובר 1948, ילוד מספר 1414 באותה שנה. חודשי הקיץ ממלאים דפים שלמים, חודשים אחרים פחות. כמה שנים לאחר מכן נפסקו רישומי הלידות בספרים.