הרב ד"ר משה ונטורה זצ"ל – רבה הראשי של אלכסנדריה
מאת פרופ' אהרון דותן – אוניברסיטת ת"א
ברוב ימלאו שלושים שנה מאז שנסתלק והלך לעולמו, שבע ימים ועתיר מעש, הרב ד"ר משה ונטורה זכרונו לברכה, רבה הראשי של אלכסנדריה של מצרים בתקופת הזוהר של הקהילה היהודית בה, בשנים 1938-1948. זו אלכסנדריה שממנה גורש הרב ע"י השלטונות בשל פעילותו הציונית, ביום הכרזת העצמאות של מדינת ישראל.
קשה לצייר במילים את אישיותו הזוהרת של הרב ונטורה ז"ל. כל מי שהכירו ידע את מאור הפנים שלו, את חיוכו הלבבי ואת מזגו הטוב. נהג בענווה ובשאר רוח עם כל אדם קטן כגדול, וכל הליכותיו דרכי נועם. שתי תכונות יש להדגיש במיוחד. האחת – היושר המוחלט, ההגינות ואי-משוא הפנים שלו, ללא יראה מפני איש, והאחרת – אצילותו, אצילות הנפש ואצילות גם בהתנהגותו האישית-הפרטית. לא פעם ראיתיו לפני כנצר לאצילי יהדות ספרד מימי תור הזהב, שוכני חצרות מלכים – והרי גם הוא בחצר מלכים התהלך, בחצר מלך מצרים. כך דמיינתי לעצמי את האציל היהודי מקדמת דנא, שנשא את יהדותו בגאון.
את מהלך חייו של הרב ד"ר ונטורה ניתן לחלק לארבעה תקופות עיקריות: הראשונה – תקופת בחרותו, שבה נע ונד בארצות המזרח, למן תורכיה שבה נולד ועד עירק, לבנון וארץ ישראל. בתקופה זו למד תורה בישיבות, רכש את השכלתו העברית והתורנית, והוסמך לרבנות בבית המדרש לרבנים שבקושטא. לאחר שירותו כקצין בצבא התורכי בתקופת מלחמת העולם הראשונה, שהה בבגדד ונשאר בה עוד כשנתיים. כאן הרביץ צורה ושימש מורה ללשון העברית, וכאן עשה רבות להחדרת הרעיון הציוני והיה ממייסדי התנועה הציונית בבגדד.
אנו פוגשים שוב את הרב ונטורה בבירות, שהייתה אחד התמרורים בעבודתו החינוכית בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. בבירות הקים בית ספר יהודי לתפארת. בתקופה זו הוא מקיים קשרים ידידותיים עם שני חברים שעמדו אז בראש הפעולה התרבותית-החינוכית המקבילה בדמשק, בני ירושלים – הסופר יהודה בורלא והפרופ' יואל ריבלין זכרונים לברכב. כבר באותן שנים גורבת אצלו הכמיהה אל הלשון העברית ואל הוראתה כמסגרת לחינוך יהודי וציוני.
הקניית הלשון העברית הייתה ראשית מעייניו. בימי חייו הוא עתיד לחבר לפחות שבעה ספרי לימוד לשפת עבר. לפי מיטב ידיעתי חיבר את ספרו הראשון בתקופה זו, והוא הספר "עברית בעברית" ספר א', שנדפס בבגדד בדפוס עזרא ראובן דנגור בשנת תרע"ט (1919). ספרו זה עוסק לא רק בלימוד השפה, אלא גם בלימוד החשבון בעברית, בלוויית תרגום מונחים לצרפתית ולאנגלית.
התקופה השנייה בחייו היא תקופת פריז, החל משנות העשרים הראשונות של המאה העשרים ועד היקראו לאלכסנדריה – כ-15 שנים. בפריז הקים משפחה ונולדו ארבעת ילדיו, ובה רכש את השכלתו הכללית הרחבה ואת השכלתו המדעית בתחומי הפילוסופיה והפסיכולוגיה. הוא למד גם מפי הפילוסוף היהודי הידוע אגרי ברגסון, והתרועע עם אנשי רוח יהודיים וביניהם הסופר חיים הזז, שהתגורר באותו זמן בפריז. הוא למד לימודים סדירים באוניברסיטת סורבון והוכתר בה בתואר הגבוה של "דוקטורא המדינה"
(Doctoeur es lettes); תואר שרק יחידי סגולה הגיעו אליו באותם ימים.
בפריז פיתח ד"ר ונטורה פעילות ספרותית ומחקרית ענפה ומכאן צמחו חיבוריו החשובים, שהוציאו לו מוניטין כאחד מבחירי ההוגים במחשבת ישראל. מבין ספריו הצרפתיים ראוי להזכיר את תרגומו הצרפתי לספר הכוזרי ,(Le livre du Kuzari par Juda Hallevi – 1932
את ספרו המונומטאלי "הפילוסופיה של רב סעדיה גאון" (La Philosophie de Saadia
Gaon 1934), ואת ספרו "הכלאם ותורת אריסטו ע"פ הכוזרי"
(Le Kalam et le Peripatestime dapres le kuzari- 1934), וכן את המהדורה הצרפתית של "מילות ההגיון להרמב"ם" ((Maimondie- Terminologie logique – 1935.
ספר שיצא לאור שנית בארץ בשנת תשכ"ט בהוצאת ספריית "מקורות" של מוסד הרב קוק, בשם "מלות ההגיון, יוצא לאור על-פי דפוסים ראשונים וכתבי-יד מתרגומו של משה אבן תבון בהשוואה עם קטעי כתבי-יד של המקור הערבי" (1969).
תקופה זו הייתה פורייה ביותר גם בתחום החינוך וההוראה. הוא הרביץ תורה בבית המדרש לרבנים בפריז ((Vauquelin Rue ובבתי ספר יהודיים אחרים. עניין רב גילה אף בהוראת העברית, וכן ספרים לידיעת היהדות לנערים בני מצווה ולבני גילים אחרים. כל זאת בשיטה דידאקטית מצוינת, בנתינת דעת לנפש הילד למשוך את לבו בציורים ובאיורים, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. באותה תקופה הוציא לאור עיתון לילד ולנער היהודי בשם Eliacin, שמטרתו לפתוח את לבו של הנוער לתורה וליהדות. עיתון זה הוציא לאור בעצם ידו כמפעל משפחתי בעזרת בני משפחתו. רבים מן הילדים ששתו בצמא את דברי העיתון באותם ימים, הגיעו לאחר שנים להיות אישי ציבור במדינת ישראל, ומחנכים חשובים בזכות עצמם.
התקופה השלישית היא תקופת אלכסנדריה, שהיא תקופת הזוהר שלו. כאן הגיע למלוא הגשמתו העצמית. פעל ועשה והשפיע במלוא אונו – כרב ראשי, כמורה הוראה, כמנהיג רוחני וכדיין, בהנהגת הקהילה ובהדרכת הנוער לתורה וליראת שמים בדרך היהדות והכמיהה לציון.
ועל הכל הייתה תפארתו בחינוך, בייסוד בתי ספר דתיים ובהעמדת תלמידים. הוא ייסד את בית הספר התיכון "הרמב"ם", ששפת הלימוד בו הייתה ערבית, בהתאם לחזונו להתקרבות יהודית- מוסלמית. בין תלמידיו באלכסנדירה נמנו גם מי שעתידים היו להתפרסם כגיבורי ישראל, עולי הגרדום שמואל עזר ואלי כהן הי"ד וגם אחדים מאסירי "הפרשה". הוא עודד וסייע לתנועות הנוער "בני עקיבא" ו"החלוץ הצעיר", והיה לא רק נאה דורש ומטיף, אלא שלח את בתו ובנו הגדולים לארץ-ישראל להגשמה חלוצית.
אף באלכסנדריה חיבר ספרים הרבה, ספרי לימוד ופרשנות – מהם שיעורי השבת ופירושיו לירמיהו (1941), למשלי (1942), לפרקי אבות (1943), לתהילים (1946) ועוד, ובייחוד דרשותיו. דרשות השבת שלו היו לשם דבר, ורק מבחר קטן מהן נדפס לאחר זמן בחוברת מיוחדת בשנת 1948 בשם "אנחות ותקוות" (Soupirs et espoirs).
הוא היה נכבד מאוד בעיני כול, נערץ על בני הקהילה ובעל מעמד מכובד גם בקרב השלטונות במצריים. נציג בכיר מטעם בית המלוכה היה נוכח בבית הכנסת בשעת תפילות חגיגיות, למשל בליל "כל נדרי", לציון חשיבותה של הקהילה ושל הרב העומד בראשה בעיני בית המלוכה.
אכן הייתה תקופה זו תור הזהב שלו, גולת הכותרת של פעולתו הציבורית והחינוכית. תקופה זו, שנמשכה עשר שנים (1948-1938), נקטעה באבה, בגירושו של הרב ז"ל ממצרים בעוון פעילותו הציונית ובמאסרם של רבים מבני הנוער חניכיו ותלמידיו. וכבר סופר רבות על עלילות הגירוש בחוסר כל, וכיצד הדהים הרב המנוח את השלטונות בעמידתו הנאה כיהודי וכרב בישראל.
איש חזון היה הרב, ולא ויתר על חזונו להתקרבות בין יהודים למוסלמים למרות גירושו ולמרות ההתנגדות העזה של השלטונות המצריים לפעילות הציונית. הוא לא נטר על כך. בהיותו בפריז, כתב, ב5 ביולי 1948 – שבעה שבועות אחרי גירושו – את ההקדמה לספרו הנזכר, Soupirs et espoirs, שיצא לאור בפריז ב-1948. וכך כתב (בתרגום מצרפתית):
"מזה מספר חודשים השתנה משהו באזור הזה, למרבה הצער, המאורעות האחרונים בארץ-ישראל הביאו לידי מעצרים של מאות אזרחים יהודים שלווים, ומחבר ספר זה עצמו נקרא לעזוב במהירות את הארץ (fut invite a quitter precipitemment le pays)).
במהלך עשר שנות כהונה, בטוב לבו הבסיסי של העם המצרי, קשה לי לתפוס את העובדה שאכן חל שינוי פתאומי כזה. מכל מקום, המפנה החולף הזה במצב לא ימנע ממני לחזור בשער הספר הזה על דברי ההוקרה שלי לעם המצרי ולמלכו.
אין לשכתב את ההיסטוריה, והתהפוכות שנגרמו על ידי מצבי החירום לא ישנו כמלוא הנימה את העבר, והוא יוסיף להיות הערובה הטובה ביותר לעתיד, המאורע המכאיב הזה מביא אותנו לידי הנחה (Soupir) חדשה, אשר היא מצידה קוראת לתקווה (espoir) חדשה, תקווה לראות בקרוב את ברית האחווה וההבנה הכרותה בין בני ישראל ובין בני ישמעאל, למען טובתה של האנושות בכלל ושל העמים השמיים בפרטים.
אפשר רק להתפעל משיעור קומתו של האיש, שהוכה מכה קשה כל כך, שביום אחד נפל מאיגרא רמה וגורש בחוסר כל כשרק שמלתו לעורו. אין כאן מילה אחת על העוול האישי שנגרם לו, אין כאן אפילו תיאור של מה שהיה באמת. כיצד ידע להתרומם על קטנות הרגע, כשבוודאי טרם הספיק להתאושש, וכיצד ראה את הדברים באספקלריה היסטורית, בחזון כמעט נבואי לאחרית הימים.
התקופה הרביעית – האחרונה, למן גירושו מאלכסנדריה ועד יומו האחרון, תקופה שאת רובה בילה בארץ ישראל. בראשיתה של תקופה זו ניסה לבנות ולהגשים בגולה, תחילה כמרצה ופרופסור לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת ישיבה בניו-יורק במחיצתו של פרופסור פינחס חורגין, שיסד לאחר זמן את אוניברסיטת בר-אילן. לאחר שלוש שנים הוזמן הרב ונטורה על ידי הרב זאב גולד לכהן כמנהל הסמינר לרבנים ולמורים "מונטיפיורי קולג'" ברמסגייט שבאנגליה. אך דעתו לא הייתה נוחה מכל הניסיונות האלה שבגולה, ולאחר שנתיים, בשנת תשט"ו, החליט לעלות ולקבוע את מגוריו בארץ. באותו פרק זמן הוצעו לו שתי הצעות של רבנות – משרת הרב הראשי לארגנטינה ומשרת הרב הראשי לתורכיה. את שתיהן לא קיבל. שאיפתו עזה הייתה להקדיש עצמו לחינוך ולהוראה, ואכן מיד עם בואו ארצה התמסר לכך בכל מאודו.
בשנת תשט"ו, לאחר הניסיון שרכש בניהול ביתה מדרש לרבנים ולמורים ברמסגייט שבאנגליה, משהגיע הרב ארצה, התקיים משא ומתן להגשמת התכנית להכשרת רבנים ספרדיים במסגרת המתיבתא (ר' להלן), שהלכה ונבנתה אז ונקרא ע"ש הרב עוזיאל, שהלך כבר לעולמו. הרב ונטורה נתבקש לעשות לכינונה ולעמוד בראשה.
אחר כך היה מוה ומרביץ תורה בבתי ספר תיכוניים. תמיד עמד על דעתו שאין לשלול לימודי קודש מתלמידי בתי ספר חילוניים, וחשוב להקפיד על כך שהם יילמדו כתורה מן השמיים ולא כטקסט ספרותי. וכלום יש מי שמוכשר לעשות זאת יותר ממורה שהוא יהודי מאמין בפנימיותו או מרב בישראל? דמותו הרבנית המרשימה בבתי הספר החילוניים הייתה חוויה בלתי נשכחת לתלמידיו, לא פחות מתורתו ומהוראתו.
דרכו בהוראה במדינת ישראל עברה מוסדות רבים – ממכון גרינברג למדריכים דתיים בירושלים, בתי ספר תיכון עירוני בבאר שבע והמדרשה הממלכתית (ע"ש הרמב"ם) למורים דתיים, מיסודה של ההסתדרות, בצופית (קלמניה) שליד כפר סבא (סמוך לבית ברל), מדרשה שאותה הקים וניהל והוציא ממנה מחזורים של תמידים, ועד לסוף כמרצה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן. בכל מקום נכנס בתנופה ובמרץ עלומים מעוררי התפעלות ובהתלהבות שהפתיעה עין כל – והוא אז כבר בשנות השבעים שלו.
ומשחזר ונכנס למעגלות הלימוד וההוראה שוב לא נטה להמירם באחרים, אף כס הרבנות הראשית לתל-אביב, שהוצע לו, לא קסם לו עד כדי ויתור על מלאכת החינוך. את החינוך אהב בכל לבו ולא נטה לחזור ולהירתם לפעילות הרבנית, בהוראה ובחינוך החל את ראשית דרכו בבחרותו ובדרך זו המשיך ללכת עד ערוב ימיו.
בכל מקום שבא אליו הקים בתי ספר או ישיבות, עמד בראשם או הורה בהם, ובכל מקום ובכל זמן שלימד אף חיבר ספרים – רובם ספרי לימוד להקל על התלמידים. מיניתי לא פחות מ-22 ספרים שחיבר ד"ר ונטורה בעברית ובצרפתית, ספרי לימוד וספרי מדע, ואיני בטח שמיציתי את כולם. כוחו כמחנך היה גדול, וכישרונו הפדגוגי כמורה וכמרצה היה כביר. תמיד השקיע מאמץ עליון למשוך את הלומד, לחבב עליו את הלימוד, לקרב אותו לתורה.
הוא הדפיס חוברות רבות של חומר לימוד, טקסטים במחשבת ישראל , דפי עזר ללימוד גמרא ועוד. בייחוד ידועים ספריו הנדפסים בארץ "מבוא למחשבת ישראל" (1959), "קיצור משנה תורה להרמב"ם" בשלוש מהדורות (1961-1967), ואפילו "פסיכולוגיה למורים" (1966) למתי מדרש למורים דתיים, ספר שזכה לביקורות טובות להצלחה רבה.
בכל ספריו, אפילו הם ספרים בנושאים קשים וסבוכים, תמיד טובתו של התלמיד לנגד עיניו. את גדולי הרוח של עם ישראל, כרב סעדיה גאון ויהודה הלוי והרמב"ם לימד לא כמצוות אנשים מלומדה, כנושא מדעי קר ויבש, אלא כתורת חיים, מלמד להועיל.
הרמב"ם היה חביב עליו במיוחד, רוב בתי הספר והישיבות שהקים, או השתתף בהקמתם, נקראו בדרך זו או אחרת בשם זה. לא רק חיבה הייתה כאן, אלא הכרה עמוקה שדרכו של הרמב"ם כמורה עשויה להעיר עיני המחנך גם היום.
פרשה לעצמה היא מלחמתו של הרב להחדרת המקצוע "מחשבת ישראל" בבתי הספר התיכוניים כולם, והכרתו של המקצוע כלימוד של חובה דם בבתי הספר הכלליים, למען יהיה חלק בלתי נפרד מהשכלתו של צעיר יהודי.
את הדור הצעיר טיפח לא רק לשם עצמו, אלא גם כדי להעמיד מתוכו את מנהיגותו הרוחנית של הדור הבא. דמותו של הרב בישראל העסיקה אותו הרבה, והוא שאף להגיע אל טיפוס של רב גדול בתורה וביראת שמים, אך גם מעורה בחיי יום יום, בעל השכלה כללית וצח לשון.
נושא זה העסיקו תמיד. עוד בעצם ימי שבתו על כס הרבנות באלכסנדריה, הגה את רעיונו של הקמת בית מדרש גבוה לרבנים ספרדיים בירושלים. הוא קיים קשרים הדוקים עם מנהיגי יהדות העולם בעניין הזה, וביניהם עם הראשון לציון הרב בן- ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, שעודד אותו ושהיה יחד עמו בעצה. הרב עוזיאל כתב לו (במכתבו מיום כ"ה באדר א' תש"ו) בזה הלשון: ובהכירי את הנחיצות הגדולה בקיום מוסד זה לכל קהילותינו בארץ ובגולה, שלא ימצא להם לא רבנים ולא משרתי בקודש, אין אני מרשה לעצמי להתרפות מעבודת חובה זאת, שאם הזנחנו אותה ומצאנו עוון שאין לו כפרה".
עוד קודם לכן בשלהי שנת תש"ה, סמוך לסוף מלחמת העולם השנייה, בישיבה בבית הרב עוזיאל, הוטל על הרב ונטורה להיות עמוד התווך ולגשת לביצוע הרעיון הזה.
במאמר שפרסם הרב בשבועון "הד המזרח" (בטאון היהדות הספרדית), מיום ד' בניסן תש"ו (1946), בשם "לבעיות בית המדרש לרבנים", מתווה הרב ונטורה את תכנית בית המדרש ואת מגמתו על דעת ועדה מייסדת שנבחרה באותה ישיבה בבית הרא"ל: "היא (הוועדה) ספוגת הכרה שמוסד זה צריך להיות מכון לתורה, לחכמה ולאמונה גם יחד. תכנית המוסד תדרוש אפוא לא רק ידיעה רחבה בתלמוד ופוסקים, במדרש, אלא גם ידיעה עמוקה בהיסטוריה, בפילוסופיה ובביקורת המקרא, בחינת 'דע מה שתשיב לאפיקורוס'. רק רבנים שיחוננו ברוח מסורתית על פי תכנית רחבה כזאת יוכלו להשפיע על הנוער המשכיל בגולה ולהחזיקו בקרב היהדות". עכ"ל. שלושה אלה –תורה, חכמה כלומר מדע, ויראת שמים- הם שלושת עמודי התווך לדמות הרב החדש שיצמח מבית המדרש.
עוד מתווה הרב ונטורה את קשריו של המוסד העתיד לקום עם הקהילות בגולה, עם בתי מדרש לרבנים בגולה, עם בית המדרש למורים דתיים בירושלים ועם האוניברסיטה העברית, ומרחיב את הדיבור על השפעת הגומלין שתהיה למוסד החדש על כל המוסדות האלה.
אין פלא, שכאשר עמד להתממש הרעיון הזה של בית מדרש לרבנים, המתיבתא ע"ש הראש"ל עוזיאל, לא נמצא אדם מתאים יותר לכינונו של המוסד הזה. משום מה לא נסתייע הדבר ולא יצא אל הפועל, לדאבוננו ולדאבון היהדות הספרדית ושאינה ספרדית.
חשיבות מיוחדת ייחס לבעיית הלשון. על צחות לשונו של רב כתב שם: וכלל זה נקוט בידך: כל זמן שאין לרב שפה משותפת עם הציבור או שהשפה המשותפת לקויה היא בידו- השפעתו מוגבלת היא עד מאוד".
ועל שאלת השייכות העדתית כתב הרב ונטורה שם: בעית ביה"מ לרבנים איננה בעיה ספרדית, גם לא בעיה של רבנים בודדים או של ועדים פרטיים, זוהי שאלה בוערת שהיישוב והגולה מעוניינים בה, ושבפתרונה תלוי קיום יהדות הגולה. ברם, אין ספק שחסרון רבנים מורגש הרבה יותר אצל הספרדים מאשר אצל האשכנזיים. על השבט הספרדי, אפוא, להתחיל בעבודה".
מכאן אנו למדים גם את גישתו לשאלת העדות. מעולם לא עשה את ספרדיותו עטרה להתעטר בה. התרחק מן המחלוקת וכל ימיו הטיף למיזוג של ממש ולטשטוש ההבדלים- כך במנהגים, כך בנוסחאות של תפילה וכך בחיי יום יום. כל ספריו נכתבו למען הכלל ולא למען עזה זו או אחרת. עם זאת היה ער לצרכים המיוחדים והגדולים יותר של בני העדה, תמך בהם, עודד אותם ועשה רבות למענם. כך נהג באלכסנדריה וכך נהג בכל אתר ואתר וגם בארץ.
בן פ"ז שנים היה במותו, שבע ימים ושמח בחלקו, אדם דגול אישר דרך. זכה לרשום דף מזהיר בתולדות המנהיגות הדתית של עם ישראל. צדיק –"ואין עושין נפשות לצדיקים, דבריהן הן זיכרונן". בחייו ובהליכותיו, ביושרו ובתום דרכיו ישמש נו מופת לרבנים.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מתוך ספרו של הרב ד"ר ונטורה.
